עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות

למי שמעוניין -

snowhiteblog37@gmail.com
חברים
חיה קייLady luckעוד מוזרה בעולםאלסקהסופרת כוכביםLonelyGirl
מיה או הרמיוני3> מה שתחליטו.תיאוZippersits just me .EmmacosmicBFF
אני

שיער שנע בין חום לשחור, עד אמצע הגב , גלי כמו ים רגוע.
עיניים מסתוריות בעלות גוון לא ברור, משהו בין חום לירוק עם נגיעות של אפור.
ריסים שחורים ארוכים שלרוב נתקעים בזגוגיות המשקפיים.
עור בהיר, כמעט לבן.
סומק אדמדם שמופיע דווקא ברגעים הכי לא מתאימים.
חיוך קטן שאומר הרבה.

אולי אני לא מדברת.
אבל אני מנסה להגיד את הכל בחיוך, במבט, בסומק שמופיע ללא שליטתי.
בכתיבה אני מצליחה להביע את עצמי...
בכתיבה אני אני.

הדמעות
22/10/2014 16:36
Snow
טוב, אני יודעת שאני משדרת חזות של 'אני בסדר עם זה'.
אני יודעת שאני מנסה לשמור את זה בפנים... להתאפק.
אבל זה באמת נמאס.
לפעמים זה באמת נמאס.
זה נמאס שאני נפצעת, ואף אחד לא שם לב.
זה נמאס שאני מדברת לאנשים, והם פשוט מתעלמים.
זה נמאס שאני נשארת לבד בהפסקות, עד שגם המורה מגרשת אותי בטענה ש'אני צריכה לשאוף אוויר צח'.
אני יודעת שהייתי בסדר עם זה, עם כל הקטע של הביישנית שבצד...
אבל דברים השתנו.
אני לא יודעת מה עדיף - לחזור להיות מספר שתיים האומללה או להמשיך לסחוב את התחושה הנוראית הזאת....

לילי


נ.ב - אני חושבת שזה מתחיל להיות מוזר שאני מתחילה כל פוסט בכזו תוקפניות... אני חושבת שעדיף לתת שם.
אולי בפוסט הבא כבר אחליט על אחד כזה.
3 תגובות
Into Your Eyes - פרק ראשון
18/10/2014 10:13
Snow

~ לוטוס ~


זה התחיל בעוד יום שגרתי.

טוב, בערך.

זה היה יום ההולדת שלי, וגם היום הראשון ללימודים.

בית ספר חדש, חיים חדשים, ואולי גם חברים חדשים.

סירקתי את שיערי, שכמו כל בוקר, היה פרוע ומלא בקשרים.

קלעתי אותו לצמה מסודרת, מנסה להיראות לפחות קצת נורמלית, ואולי להשאיר רושם טוב על הילדים בבית-הספר החדש.

כמובן שזה אף-פעם לא הצליח לי, אבל אני אופטימית.

או לפחות מנסה להיות.

הראש שלי ממש כאב, אבל הוא בדרך-כלל כואב לי כשאני קמה, אז לא ייחסתי לזה משמעות מיוחדת.

ירדתי במדרגות השיש אל המטבח, לא מופתעת לגלות שאמא שלי, לוסיה, נמצאת כבר שם.

היא קמה מאוד מוקדם, אפילו מוקדם יותר ממני, וזה הישג.

היא הייתה כבר לבושה - חולצה ירוקה, נוחה אבל ייצוגית, ובמכנסי ג´ינס רגילים. היא לומדת אדריכלות בפקולטה שבמרכז העיר, ולכן היא לא לובשת בגדים מיוחדים במיוחד.

היא חייכה אליי את אותו חיוך שהיא מחייכת הרבה פעמים, שאומר מין ´אני סומכת עלייך שתצליחי לעשות את כל מה שאת רוצה´. במקרה הזה - לנסות להשתלב בבית הספר החדש.

היא לקחה כוס כחולה מהשיש הלבן והושיטה אותה אליי.

"קחי, את צריכה אנרגיה. הכנתי לך בראולי!" היא אמרה בהתרגשות, ונתנה לי את הכוס הכחולה, מלאה בנוזל כתום-כחול.

´בראולי´ זה בעצם משקה מיוחד שאני ואמא המצאנו כשהיתי בת... שלוש?

כן, משהו כזה.

הוא מורכב ממנגו, פסיפלורה, אוכמניות, וקצת אננס.

וכמובן - קצת חלב, כדי לתת להכל מרקם נוזלי ונעים.

אני זוכרת שטעמתי את זה, והדבר הראשון שאמרתי הוא "בראולי".

מאותו הרגע והלאה, אמא מכינה לי בראולי בימים מיוחדים.

ימים של מבחן, ימים של לחץ, או סתם ימים שבהם אני קמה עם מצב-רוח לא טוב.

שתיתי בתוך כמה שלוקים את הבראולי שלי, ואז עליתי לחדר שלי.

התלבשתי בבגדים שהיו בחדר, מנסה למהר על-מנת להספיק להגיע בזמן לרכבת התחתית.

מרוב לחץ הכנתי את הבגדים על השידה שבחדר שלי שבועיים מראש, רק כדי להיות בטוחה.

לא משהו מיוחד - ג´ינס משופשפים, חולצה ירוקה עם כיתוב שאני הכנתי בעצמי לפני כמה שנים.

"Smile! Everything is gonna be alright" - היה כתוב.

כמה אירוני.

התלבשתי והסתכלתי על עצמי פעם אחרונה במראה.

צמה מסודרת, חולצה ישרה, ג´ינס נקיים.

הכל בסדר.

ירדתי בחזרה למטבח, מקפצת מרוב התרגשות.

"יום הולדת שמח מתוקה שלי, בהצלחה!" אמא אמרה, וחיבקה אותי חזק.

"תודה" אמרתי לה, משתחררת מהחיבוק, תולה את התיק שלי על כתף ימין, ויורדת למטה.

שנה חדשה, בית ספר חדש....

"Everything is gonna be alright"


---------------


אני רוצה להגיד תודה רבה למישהי מדהימה, its just me.

יקירתי, את מדהימה בצורה מדהימתית ביותר. באמת. התגובות שלך הן האוהבות ביותר שקראתי מעודי, והכתיבה שלך יפהפייה במלוא מובן המילה.

המעט שאוכל לעשות למענך הוא להקדיש לך סיפור - גם אם לא מוצלח במיוחד.


אני רוצה להודות לכולכם, לכל אלה שעדיין זוכרים אותי מהתקופה הארוכה שלא הייתי פה - זה נראה לי כמו נצח לפעמים.


כמה טוב לחזור הביתה....

אז מי רוצה חיבוק וירטואלי? ^^

4 תגובות
ליהיא
29/08/2014 16:51
Snow
אז כן, כמו שהבטחתי, הפוסט הזה עומד להיות על ליהיא...
זאת שסיפרתי עליה קצת בפוסט ריס (מי שלא קרא, עדיף שתקראו קודם)...
אז, מה אפשר לספר עליה?
חברותית, קצת שמנמונת, פרצוף מלא נמשים, קצת שובבה, נחמדה, שכחנית...
מהסוג חברות האלה שיש בקומדיות הרומנטיות, ה"מספר שתיים" המושלמת?
אז זהו, שלא.

מהרגע הראשון בכיתה א' התחברנו...
עד כאן, הקומדיה הרומנטית הולכת לפי התסריט.
הייתה לנו מין חבורה, לי, לה, לאסף ולמיכל. (מזכירה, יש קישור לפוסט ריס למעלה.)
באנו אחד לשני אחר הצהריים, התרגשנו, שמחנו, סיפרנו אחד לשני הכל...
היה לנו מין סרט שרצינו להפיק, סיפור, כמה המצאות מטושפות של ילדים בכיתה א'...
ואז...
טוב, הכל נהרס.
מיכל התחילה להידבק לתכנית שלה, והתחילה להיות מרושעת אליי.
היא הרביצה לי, קיללה אותי, ניסתה לעשות עליי חרם... ואני מזכירה, היא ילדה בכיתה א'.
אסף הודיע לנו שהוא יטוס לארצות הברית שנה הבאה לשמונה שנים בערך...
וליהיא?
היא הייתה תמימה, עם לחיים קצת שמנמנות, שכחנית...
היא לא יכלה לעמוד בזה...
כשהכל קרס, ואני ניסיתי לייצב את המבנה, נאחזתי בחברות שלי עם ליהיא..
ניסיתי להתקרב אליה, לבוא אליה יותר פעמים, להתעלם ממיכל ואסף...
אבל היא לא עמדה בזה.
היא התנתקה ממני, הלכה אחרי מיכל..
לאט לאט הן הפכו להיות החברות הכי טובות לנגד עיני, והתחברו עם הבנות האחרות, שכזכור לכם, היו מגעילות, מרושעות וצבועות.
אז מישהו אמר קומדיה רומנטית?
כזכור לכם, הייתי בכיתה ב' בערך שזה קרה...
אבל הייתי חזקה.
כמובן שהיו נקודות שבירה, הרי זה בלתי נמנע...
ושזה קרה, זה היה כל כך חזק, שלא יכולתי לעצור את זה...
אבל אני רק רציתי לחייך כל הזמן.
ואז... טוב, זה קרה.
כרטיס הכניסה שלי לעולם טוב יותר.
אתם מבינים, מאז ומתמיד לא התרכזתי בלימודים, בעיקר לא בבית הספר הדפוק שהייתי בו..
ולא, אניי לא מתכוונת בזה למשהו כמו "we don't need no education", אלא לזה שהחינוך שם היה דפוק.
פשוט דפוק.
כדי להמחיש לכם את זה, אני אגיד שלמדנו כפל דרך החיפושיות של מר משה, וכמה כתמים יש להן על הגב.
אמרתי כבר דפוק?
אז אני השתעממתי, לא הבאתי שיעורים, קיבלתי מדי פעם הערות ביומן, לא הבאתי ציוד...
נשמע כמו איזו ילדת תשומת לב שמחפשת צרות, לא?
אז ממש לא.
למי שלא יודע (או שאין לו את זה בעיר הזאת, אני מתל אביב.), באמצע כיתה ב' יש מבחנים.
לא סתם מבחן רגיל בחשבון או באנגלית, אלא מבחני מחוננים.
מבחנים שמודדים את האינטיליגנציה שלך.
זה מבחן שבעצם יש בו חשבון, אנגלית, הבנת הנקרא ועוד הרבה מאוד דברים...
והכל ביחד.
אין עליו ציון, הוא לא נכנס לתעודה.
זה מבחן שיכול להוציא אותך מהכיתה המטומטמת הזאת.
זה כל מה שחשבתי.
לא, לא הלכתי לאיזה קורס מתפנפן להכנה (סליחה אם פגעתי במישהו שהלך לכזה, זאת הדעה שלי)...
אמא שלי עזרה לי קצת, עשינו הכנה על החומר... כמו עוד איזה מבחן רגיל.
ונחשו מה?
התקבלתי.
כן, כן...
הילדה שכל היומן שלה היה מלא בהערות מצד המורים, זאת ששכחה את השיעורים והציוד בבית ושתמיד היו צוחקים עליה ש"לא תשכח פעם אחת את הראש", הילדה שהחברים שלה נטשו אותה, הילדה שרק רצתה לחייך כל הזמן...
הילדה הזאת...
הילדה הזאת היא חכמה.
יותר מכולכם. (אני לא מתכוונת לקוראי הבלוג, אלא לילדים מהכיתה הקודמת שלי)
אז בלי לחשוב אפילו, עברתי לגרץ.
בית ספר עני, עם ילדים מפגרים אפילו עוד יותר, מורים שיכולים לחרפן אותך לפעמים, ולגרום לך להעריץ אותם לפעמים...
אבל אני סוף סוף לומדת.
סוף סוף כיף לי...
אני סוף סוף מרגישה בנוח.
אז נכון, יש ילדים מפגרים בכל מקום..
ועדיין לא מצאתי לעצמי חברות...
אבל הבנים ממש חמודים (לא במובן הזה, אני עולה לכיתה ו'), ויש כמה שאני מדברת איתם.
ממש הרבה.
וגם הבנות לא כאלה נוראיות...
אבל הפוסט הזה מוקדש לליהיא...

זוכרים אותה?
הילדה עם הפנים העגולות, הנמשים...
קצת שכחנית, שלומפרית, חברותית, ביישנית...
"מספר 2 המושלמת"?
היא השתנתה.
ברמות שאני לא יכולה להסביר אפילו.
לפני חצי שנה בערך אמא שלי הזמינה אותה.
לא רציתי שהיא תבוא אחרי מה שהיא עשתה לי אז, בכיתה ב', אבל היה כבר מאוחר מדי.
אז באנו, שיחנקו קצת...
לא הייתי מרוכזת.
רק רציתי שהשעתיים האלה יעברו כבר.
היא פשוט הפכה לבן אדם אחר.

היא עשתה דיאטה.
אין לה פנים עגולות, אין לה כרס קטנה....
היא פאקינג יותר רזה ממני.
(לא שאני אנורקסית או משהו, אבל בפעם האחרונה שראיתי אותה היא שקלה עשר קילו יותר ממני או משהו..)

היא כבר לא מספר שתיים.
היא מלכת הכיתה.
כל מה שאני והיא צחקנו עליו כשהיינו חברות..
היא פקאצה, היא שטחית, היא מגעילה...
היא עושה סלפי, יש לה אינסטגרם, פייסבוק, טוויטר...
אני מזכירה לכם, אנחנו עולות לכיתה ו'.

היא פשוט...
וואו.
הופתעתי שהיא לא צבעה לבלונד או משהו...
היא כבר לא הייתה אותה ליהיא, החמודה, השמנמנה, השכחנית..
זאת שהייתה בצד, יחד איתי, ממציאות המצאות מטופשות, משחקות משחקי דמיון, חולמות בהקיץ...
היא השתנתה.


לא היה לי על מה לכתוב, והבטחתי שאני אספר על זה...
חוץ מזה שזה כזה משחרר סוף סוף לפתוח את זה, לספר את זה (גם אם זה רק במחשב ולא פנים אל פנים) במילים בפעם הראשונה...
זאת הרגשה כל כך טובה...



3 תגובות
יום בהיר
29/08/2014 10:08
Snow
עם גומייה אחת שחורה ואחת לבנה,
קצת מבולגנת ופרח בשיערה,
היא הלכה ברחוב,
ככה סתם צעדה...
לאט לאט,
בקצב שלה.

השמש זרחה והציפורים צייצו,
כאילו אמרו לה 'בוקר טוב!', והלכו.
היא המשיכה ללכת, הסתכלה על הסביבה,
אנשים ממהרים,
הולכים לעבודה.

ורק היא, ילדה קטנה,
קצת מבלוגנת ופרח בשיערה,
הולכת לאט, בקצב שלה.
לאן כולם הולכים, 
היא לא מבינה.

ילדה קטנה,
קצת מבולגנת,
עם פרח בשיערה,
לכולם היא מחייכת.

קטנה שלי,
העולם כה אכזר...
לא בטוח שתישארי פה גם מחר.
אבל היא בשלה,
הולכת,
מחייכת.

תמימה,
שמחה,
לא מקשיבה.

יום בהיר,
היא הלכה.
גומייה אחת שחורה ואחת לבנה,
קצת מבולגנת ופרח בשיערה,
הציפורים צייצו, השמש זורחת...

יום בהיר.



השראה קטנה....



5 תגובות
כמה אני שונאת...
28/08/2014 15:50
Snow
הבטחון הזה, שאף פעם לא נגמר...
שאת נכנסת לכיתה מאושרת, לא משנה לך ממה כולם חושבים...
ובסוף היום את יוצאת מדוכאת, וכל הביטחון נוזל לך.

הרצון הזה, שאת חייבת להוכיח את עצמך בהכל..
כי את חושבת שאף אחד לא יודע...
יודע שאת טובה.

הקנאה, חוסר קבלת העובדה שיש משהו שאין לה...
הרצון לקבל את מה שאת רוצה,
לא משנה איך.

חוסר הסבלנות, הדרישה להכל כאן ועכשיו..
לנדנד ולנדנד, עד שאת מקבלת..
את לא מרפה... לעולם לא.

הרצון, החשק שכולם ישמעו את דבריייך...
כי את חייבת להוכיח את עצמך,
להראות לכולם שאת מדברת, שאת יודעת על הנושא.

הטשטוש...
זה שאת שוקעת במחשבות, ואף אחד לא יכול להעיר אותך...
את שקועה בעולם משלך...

האובססיה...
כשאת אוהבת משהו, מתמכרת למשהו,
ורוצה אותו כל כך...
לא משנה לך איך ולמה.

כמה שאני שונאת את עצמי.


רק לפרוטוקול:
אם אני אקרא את זה עוד שנה (בתקווה שהבלוג שלי יחזיק מעמד שנה), אני לא דכאונית.
ממש לא...
פשוט רציתי לפרוק את עצמי...
את התכונות הרעות שבי.
אז לא,
אני לא דכאונית.
2 תגובות
צביטה בלב
28/08/2014 14:53
Snow
לפני כמה ימים עשיתי סדר.
לא משהו רציני, מין סדר לשנה החדשה...
משהו כזה.
גיליתי ארגזים. שלושה מהם לפחות.
כולם היו מלאים בצעצועי ילדות שלי...
אני לא מתכוונת עכשיו להקדיש פוסט שלם לנוסטלגיה, וכמה שאז הייתי תמימה, ואהבתי את הצעצועים...
אני מתכוונת לספר על משהו אחר.
אז... איפה הייתי?
אה, כן.
עשיתי סדר בארגזים.
גיליתי כל כך הרבה דברים...
ועשיתי סדר.
בעקרון, עשיתי שלוש ערימות:
ערמה אחת של דברים שבורים לגמרי, או סתם זבל.
ערימה אחת של דברים חמודים, יפים ולא שבורים שאפשר לתרום.
וערימה שלישית של דברים שאני לא אשחק בהם יותר, אבל הם פשוט...
יקרים לליבי?
כן, אפשר להגיד.
סיימתי לסדר, שמתי כל דבר במקום שלו, ו...
אני מניחה שזהו.
ניסיתי ללכת לגן שהייתי בו כשהייתי קטנה, אבל הוא היה סגור...
ושכחתי מזה.

עברו כמה ימים מאז, והיום אמא שלי הציעה שננסה שוב.
למה לא?
אז עשינו סדר בדברים, ואז, כשהכל היה כבר מוכן, אמא שלי שאלה אותי אם אני ורצה לתת חלק מהדברים לילדים של עובדים זרים.
ו... טוב הסכמתי.
פשוט, כואב לי הלב עליהם, ו...
אני מרגישה שעשיתי מעשה טוב :)
אז הלכנו לגן, וגילינו שהוא פתוח.
נכנסנו, וישר זיהיתי את מרינה...
מרינה הייתה הסייעת שלי, והייתי מאוד קשורה אליה.
קצת הופתעתי לשמוע על כולם.
"כנרת בשנת שבתון... היא לא תהיה השנה."
"לביאה יצאה לפנסיה..."
"במקום כנרת יש את דפנה."
"הוציאו את המחשב."
"עכשיו ילדים מגיל 3 נכנסים."
"שינינו קצת את העיצוב..."

פשוט נדהמתי.
הכל השתנה.
מרינה היא היחידה שנשארה כמו שהיא....
כולם עזבו, התחלפו...
אפילו הגן כבר לא כמו שהוא.
פשוט הרגשתי... 
זרה.
במקום שהייתי אמורה להרגיש בו הכי בבית, לחבק את כולן...
הרגשתי פשוט זרה.

חוץ מזה דיברתי קצת עם מרינה, צחקנו, לא הפסקתי לחייך (כמו שאני עושה תמיד ברגעי מבוכה)...
היה די נחמד.
אבל עדיין, הרגשתי קצת מוזר.
בכל זאת...

זאת מין...
צביטה בלב.


אם זה מעניין מישהו, היום בצהריים, כשאני אלך לקאנטרי, אני אתן לאחד המנקים את הצעצועים האחרים...
יש לו ילדה בת 4 בערך שפגשתי פעם, והיא צריכה את זה...
(אבא שלה, המנקה, הוא עובד זר מאתיופיה...)

4 תגובות
ריס
28/08/2014 10:27
Snow
זכרון:
כשהייתי קטנה, בת שלוש בערך, אמא שלי סיפרה לי על כוחם של הריסים.
"את רואה את הריס הזה?" היא שאלה, כשהריס הקטן שנפל לי מונח על האצבע שלה.
אני רק הנהנתי בראשי בהתרגשות, כשהעיניים הגדולות שלי כמעט יוצאות מחוריהן.
"כל פעם שריס כזה נופל, אפשר לעצום לאט את העיניים, ולבקש משאלה." היא אמרה.
"ואז מה עושים?" שאלתי בסקרנות.
"נושפים על הריס, ואז רואים איך הוא מעופף." היא אמרה.
נעצתי בריס את מבטי, חשבתי שאם אני אביט בו הרבה זמן הוא יתעופף, ואיתו גם המשאלה שלי.
"רוצה לנסות?" שאלה אמא את השאלה שכל כך רציתי לשמוע.
לא יכולתי לדבר... כמו שקורה לי הרבה פעמים.
רק הנהנתי לאט ובזהירות בראשי כשאמא קירבה אליי את האצבע שלה, עם הריס עליו...
פוחדת שאם אהנהן מהר מדי הוא יעוף בלי המשאלה שלי.
חשבתי לעצמי בלב...
היו לי כל כך הרבה משאלות...
לבסוף נשפתי על הריס, וראיתי איך הוא עף.
והמשאלה שלי איתו.

זכרון:
בין גיל שלוש לארבע.
עדיין מתלהבת מכוחו של הריס הקטן...
חושבת שהוא יכול להגשים הכל.
בפעם הראשונה בחיי אני חופשייה לבקש מה שאני רוצה, להגשים את המשאלות שלי...
והיו כל כך הרבה.
אבל בכל הפעמים שנפלו לי ריסים, מגיל שלוש עד גיל ארבע בערך, רציתי רק משאלה אחת.
שההורים שלי יחזרו להיות ביחד.
זה זכור לי בצורה כל כך חזקה, איך שאימצתי את עפעפיי כל כך חזק, וביקשתי בכל לשון של בקשה...
"בבקשה... בבקשה... אני רוצה שיהיו לי אמא ואבא... שהם יהיו ביחד." לחשתי בלב...
באמת האמנתי.
הדבר המצחיק הוא שהייתי כל כך טיפשונת..
ברוב הפעמים הוספתי למשאלה דברים כמו "אה, ושיהיה מלא צמר גפן מתוק בעולם!"
או "שיהיו לי הרבה מרשמלואים!"
הייתי קטנה...
הייתי תמימה...
ורציתי את זה כל כך.

זכרון:
כיתה א'.
הימים הראשונים היו הכי קשים.
ובעצם... כל השנה הייתה כזאת.
הבנות היו רעות, ואני הייתי תמימה...
חשבתי שאם אני אהיה נחמדה אליהן אז יהיו נחמדות אליי.
נתתי להן דברים, ניסיתי לשחק איתן...
בסוף התייאשתי.
ואז... 
טוב, אז פגשתי את ה"חברים" שלי.
קראו להם ליהיא, אסף ומיכל.
מיכל הייתה "חברה" שלי גם מהגן...
ילדה אלימה, מגעילה וצבועה שרצתה לשחק איתי רק היא ידעה שאני נחמדה מדי...
היא ניצלה אותי.
אין לי מילה אחרת לזה... 
אפילו שהיא הייתה בכיתה א', יש אנשים שגם כשהם קטנים הם יכולים לגרום לכזאת הרגשה נוראית...
השנייה הייתה ליהיא.
ילדה קצת שמנמנה, שובבה, תמימה וחמודה.
מיכל ניצלה גם אותה...
עם הזמן הפכנו לחברות טובות, אבל כשעברתי בית ספר לכיתת מחוננים בגרץ, הקשר בינינו קצת נותק...
לפני חצי שנה נפגשנו שוב, והיא השתנתה לגמרי...
אבל על זה אספר בפוסט אחר.
ואסף...
מה אפשר להגיד עליך?
הוא היה ונשאר החבר הכי טוב שלי.
הוא פשוט מדהים...
חכם, מקסים, מוכשר....
אנחנו החברים הכי טובים.
בסוף כיתה א' אבא שלו קיבל הצעת עבודה בארצות הברית, והוא נסע...

אני זוכרת שהייתי שבורה.
זה היה באמצע השנה בערך...
מיכל התחילה להראות סימני רשעות, היא הרביצה לי, קיללה אותי, ניסתה להפנות את היכתה נגיד...
ליהיא הפכה להיות שטחית, לא שיחקה איתי יותר...
התחברה לבנות האחרות.
ואסף?
הוא נשאר מדהים...
אבל הוא סיפר לי שהוא עומד לעבור בסוף הקיץ....
לא ידעתי מה לעשות...
החזקתי קרוב כל ריס שנפל, לא נתתי להם לעזוב...
ביקשתי שוב ושוב את אותה המשאלה...
"שאסף ישאר... שליהיא תחזור להיות מה שהיא הייתה... שמיכל תהיה נחמדה אליי...
שהכל יחזור להיות מה שהיה פעם..."
אבל ללא הצלחה...
בסוף כיתה ב' עברתי מבית הספר הזה, ולא שמרתי על קשר עם אף אחד.

זכרון:

חודש לפני כתיבת הפוסט הזה...
ריס נפל.
ובפעם הראשונה בחיי, לא ידעתי מה לבקש.
השתנתי כל כך השנה הזאת...
ידעתי מה זה בנות מרושעות, בנים מופרעים...
ידעתי עצב, כאב, פחד מהמוות.
ידעתי יאוש.
עצמתי א עיניי ונשפתי על הריס.
הסתכלתי איך הוא עף.
נושא את המשאלה שלי איתו.
"הלוואי שידעתי מה לבקש..."





אני מצטערת שזה נורא ארוך...
כמעט בכיתי כשכתבתי את הפוסט הזה...
הוא חשוב לי...
ואם הכותרת היא "ריסאחרי שמבקשים משאלה..." ומה שזה לא יהיה, אז זאת טעות של בלוגר...
הכותרת אמורה להיות "ריס".

10 תגובות
הם קראו לה משוגעת
27/08/2014 10:05
Snow
הם קראו לה משוגעת,
הם קראו לה מטורפת...
הם נידו אותה מהחברה,
השאירו אותה לבדה.

הם קראו לה משוגעת,
אבל הם לא ידעו...
הם לא ידעו שרק אלוהים
שומר הוא את סודה.

הם קראו לה משוגעת,
אף אחד לא התקרב...
הם התרחקו, נעלמו,
השאירו אותה לבדה, עם הכאב.

הם קראו לה משוגעת,
ללא סיבה....
כי הם לא ידעו באמת
מה מסתתר מאחורי המראה שלה.

הם קראו לה משוגעת,
לה, ורק לה...
לאישה עם השיער הלבן, העיניים הכחולות,
והפנים שאלייך היו מחייכות.

הם קראו לה משוגעת,
אבל היא התעלמה...
היא ניסתה לחייך,
הייתה נחמדה.

הם קראו לה משוגעת,
והיא נשברה....
אבל רק שומר סודה
בא להלוייתה.


-------------------------------

קטע קצר שכתבתי ברגע של השראה...
מקווה שאהבתם...
אשמח אם תכתבו בתגובות מה אתם חושבים.
4 תגובות
להשתחרר
26/08/2014 09:23
Snow
'תשתחררי' אני אומרת לעצמי...
'תנסי לכתוב משהו נורמלי...'
אז למה אני לא מצליחה?

טוב, אז בגלל שאני פשוט לא מסוגלת לכתוב כמו שצריך מרוב התרגשות, אני אציג את עצמי:
אני לא כל כך אוהבת את השם שלי, אז תקראו לי... איך שאתם רוצים.
איך שתרצו.
אני חוגגת 11 בעוד 6 ימים, כן בראשון לספטמבר...
זה תאריך יום ההולדת שלי...
ן...
החלטתי לפתוח את הבלוג הזה מכמה סיבות:
1. למורת שאני 'קטנה' יחסית, יש לי חתיכת בעיות בחיים, ואני צריכה מקום לפרוק אותן.
2. בערך בכיתה ב' גיליתי שאני מתבטאת ממש ממש גרוע פנים אל פנים... אולי בגלל שאני ביישנית ברמות, והתחלתי לכתוב...
כאן אני יכולה לכתוב כמה שאני רוצה...
3. מה יותר טוב? לצעוק מהחלון את כל מה שעובר עליך, או לכתוב את מול בלוג של קורא אחד במקרה הטוב?
אני אבחר באפשרות השנייה.
4. אני ממש גרועה בהחלטות. 
ממש.
בגלל אני צריכה שתעזרו לי להחליט בכל מיני דברים...

אז, זה הבלוג שלי.
זאת אני.




4 תגובות
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
ארכיון
סבא...
תמיד הסתכלתי עלייך סבא...
אף פעם לא ראיתי אותך, אבל מאז שהייתי קטנה תמיד סיפרו לי עלייך, על האופי המקסים שלך, על החיוך שסחף את שכולם, ועל העיניים הכחולות והטובות...
תמיד התחברתי אלייך.... הרגשתי שאתה מסתכל עליי מהתמונה שבחדר העבודה, מחייך את החיוך שלך אליי.
לא אל אף אחד אחר.
ברגע ששאלו אותי מה אני רוצה להיות שאהיה גדולה, ישר עניתי, בלי לחשוב, רופאה.
כמוך סבא, גם אני נמשכתי לזה.
רציתי לעזור לאנשים, זה ברור...
אבל יותר מכל, רציתי להיות כמוך.